מלון העשירון העליון

סלונה, אוגוסט 2018

 

בסוף השבוע האחרון בת זוגי ואני לא נכחנו באחת מאותן הפגנות שמחו נגד עוולות חברתיות. הינו בין אותם ברי המזל שהתאכסנו במלון בראשית במצפה רמון, מלון יפהפה מרשת ישרוטל שהוקם על המצוק ומתמזג במראה המדברי הקדום. הוזמנתי לשם כדי לכתוב על האמנות במלון שנועד לעשירון העליון - אותו עשירון שנהנה משלטונו של ביבי ודומיו, ומשמש אף הוא היום כתובת למחאה.

המבט החברתי ביקורתי שאחזתי בו עד לכניסה למקום התחלף מהר מאוד בתחושת התפעלות. באחת נעלמו כל רגשות האשם שחשתי, שנבעו מהיותי בעלת תפיסה סוציאליסטית וחלק ממעמד הביניים שלא מצליח לסגור את החודש. כיצד זה קרה? אולי בגלל שב׳בראשית׳ יש תחושה של ללכת עם ולהרגיש בלי, ובמלים אחרות: למרות שמדובר באחד ממלונות הבוטיק היקרים בארץ (שתוכנן על ידי משרד פייגין אדריכלים, בשיתוף החברה הבריטית לעיצוב פנים ARA Design), יש בו תחושה של פשטות והתמזגות מלאה עם הטבע המקומי. זו גם הסיבה שפספסנו את הכניסה למלון מהכביש הראשי: מרחוק הוא מזכיר את החורבות הסוריות הכבושות בדרך לרמת הגולן: מבנים נמוכים שצבעם כצבע האדמה עשויים מאבנים מקומיות שהודבקו זו לזו.

גם האמנות במלון, שעלותה כרבע מיליון דולר - השקעה יוצאת דופן באגף המלונאות - משתלבת במראה הכללי ואינה מנקרת עיניים. להיפך, הרבה מחשבה הושקעה כדי שהפסלים, הציורים, ההדפסים והשטיחים, יטמעו בנוף שמסביב וישקפו את הלך הרוח המדברי, על גווניו ותושביו. גישה זו באה לידי ביטוי בפסלים כמו ״קריאת העורב״ של מאיה כהן לוי - עץ ועליו עורב הממתין לטרפו, ״נולדו בדרך״ של יעל ארליכמן ובו שתי דמויות, ספק נוודים, ספק הומלסים, חסרי זמן, הפסל ׳אוחתי׳, של עפרה צימבליסטה - אישה עם רעלה ופיה חסום במעין סורג והפסל ״סולם״ של יעקב דורצ׳ין, אובייקט כבד עשוי ברזל שנראה כסולם המוביל לשמים ומתכתב במראהו עם מעקות העץ של החדרים הפרושים בנוף.

המראה המקומי התחדד בפנים המלון, אם זה בתצלומים של יגאל דרורי, שמתעדים את אורח החיים הבדואי או בשטיחים וברקמות עבודת יד שנוצרו על ידי נשים בדואיות מלקיה. ״הצ׳ק נרשם לפקודת העמותה להעצמת האישה הבדואית״, אומרת האוצרת מירי בן משה, שבחרה את העבודות. ״הן יושבות ואורגות בבית וזה מאפשר להן להרים קצת את הראש״.

עם הזמן והשהות במקום המפנק מתחיל להתבהר שילוב תמוה בין פמינזם ואוריינטליזם: בין תפיסת עולם עכשווית שמודעת לדיכוי הנשי, ומנסה לחולל שינוי קטן, לבין מבט מערבי שמפאר תפיסה רומנטית של המדבר ותושביו, מבלי להבחין בעוולות היום יום.

בסופו של דבר, אחרי ההתפעלות הראשונית, קשה שלא לחשוב על הפער בין ההוד וההדר שמוצע לתיירי המלון לבין תושבי העיירה מוכת האבטלה, שבפינת החמד שלה הוא התנחל; בין צילומי השחור לבן הרומנטיים של אורח החיים הבדואי והרקמות האתניות, לבין המציאות הקשה של תושבי המדבר, שסובלים מיחס מפלה מהמדינה, ומגורשים מאדמדתם לערים מוכות אבטלה ופשע דוגמת רהט.