נוגעת ברקמה האנושית

מגוונים, מרץ 2015

 

תערוכה קטנה שהתקיימה במקרה בסטודיו ברמת השרון, הובילה את יעל ארליכמן לקריירה מרשימה כאמנית מוערכת בכל העולם. 

 

"כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו ומשהו נישאר אתו" (מוטי המר).

יעל ארליכמן הגיעה לתערוכת הביאנלה לאמנות עכשווית בפירנצה ללא הארנק שלה ולא, היא לא שכחה אותו במקום כלשהו, פשוט כייסו אותה ברכבת בדרכה לביאנלה, שבה הציגה מעבודותיה. זו דרכה של ארליכמן לקפל בתוך סיפור מחוייך ובנאלי את הסיפור האמיתי של ההכרה הבינלאומית, לה היא זוכה בעשייה האמנותית שלה כפסלת מוערכת.

 

כך, למשל, קיבלה את ההודעה הבהולה בטלפון הנייד שלה מן העמית האיראני בתערוכה, המאיץ בה לעלות לבימת הביאנלה כדי לקבל את פרס הנשיא על שם "לורנצו אל מגניפיקו", בעוד היא עצמה עושה דרכה ברכבת מפירנצה כדי להספיק להגיע לרומא מבעוד יום, כי לא עלה על דעתה כלל שהיא עשויה לזכות בפרס כלשהו.

 

ארליכמן ציירה ופיסלה במשך כל השנים להנאתה בלבד, שום דבר לא הכין אותה, לדבריה, להיותה אמנית מוערכת ומבוקשת בארץ ובעולם. היא מתעקשת להבהיר, שהכל התחיל באקראי ובאופן בלתי מתוכנן, כשיום אחד, לפני כשתיים-עשרה שנים, התבקשה להשתתף בתערוכת "סטודיו פתוח" הראשון ברמת-השרון. באירוע הזה נמכרו כל הפסלים ויצירות האמנות שבתצוגה והוזמנו רבים אחרים.

 

היה זה בעלה, יענק'לה ז"ל, שזיהה את הכישרון המיוחד האצור באשתו ומיהר לתמוך בה במסירות ובנאמנות אין קץ לאורך כל הדרך. הוא היה איש המפתח, שעסק בארגון התערוכות שלה בארץ ובעולם והסדיר את משלוח פסלי הברונזה הכבדים, שלעתים הגיעו למשקל של טונה ואף יותר, ליעדים בעולם. כשהוא נפטר באופן בלתי צפוי לאחר מחלה קשה, לפני פחות משלוש שנים, זו הייתה אבדה כבדה.

 

"יענק'לה היה הכח המניע שלי", אומרת ארליכמן בעיניים דומעות. "כשהוא נפטר הרגשתי שמשהו בי מת יחד אתו". פסל אחד ויחיד, המונח על אחד המדפים בסלון הבית המרווח, מגלם את תחושת האבל שלה, שחתמה את הפרק הזה בחייה. מכאן ואילך, לאיטה אך בביטוחון, צמחה לה שוב שמחת החיים ואהבת האדם שבה, שהניעה את היצירה שלה מאז ומתמיד.

 

ארליכמן, ילידת קיבוץ גבעת ברנר, חוותה נופים אנושיים ותרבותיים שונים במהלך חייה. כך התפתחה אצלה, לצד האהבה לטבע ולמראות נוף, גם יכולת בחינה של הנוף האנושי סביב לה. מאז היא נוסעת בעולם ופוגשת אנשים מתרבויות שונות, שחולקים מן הסתם, את אותם הרגשות והתחושות, המשותפים לכל בני המין האנושי באשר הם. יהיה זה כרך גדול ושוקק חיים על המולת הרחוב ושאון בתי הקפה ההומים שבו, או כפר נידח המערסל בעצלתיים את שווקיו הססגוניים, כך או כך ארליכמן מתנהלת בקרבם, סופגת בעוצמה את המראות ואת ניחוחות המקום ומתבוננת בפסיפס האנושי החולף על פניה, או כפי שהיא מגדירה זאת "נוגעת ברקמה האנושית".

 

אחר כך מגיעים אותם רגעי החסד, שהיא ניחנה בהם, כשהיא נוטלת מאותה נקודת זמן של השהיה איתם את כל הרשמים מן החוויה ויוצקת אותם ברגישות לתוך הפסלים שלה, הפורשים בפני התבונןן עולם שלם של דמויות המציגות גלריה צבעונית מאותה "רקמה אנושית", הנותנת ביטוי לאהבת האדם הטבועה בה ולרב-גווניותו ולשונותו של העולם בו אנו חיים.

 

במשך השנים, השתלמה אלריכמן במכון אבני בתל-אביב ובמדרשה לאמנות ברמת השרון. שנים ציירה ולמדה אצל האמנית אסתר פרץ-ארד, אמו של המעצב הבינלאומי רון ארד. את הפיסול למדה בסטודיו של הפסלת מרים חורי מרמת השרון. היא מפסלת בחומרים שונים, חימר, שעווה וגבס ויוצקת אותם בברונזה. ארליכמן יוצקת את פסליה בבית היציקה בבית נקופה והיא מעורבת אישית בכל שלב ושלב של תהליכי הייצור. בית היציקה מהווה עבורה בית שני וגם שם היא מצליחה להטיביע את חותמה האישי ולשמח את סביבתה באישיותה המלבבת. בסופו של התהליך, זוכה כל פסל לשם אנושי, שהיא מעניקה לו והוא מצטרף אחר כבוד למשפחה.

 

עבודותיה של ארליכמן מוצגות בארץ ובעולם, בגלריות ובבתים פרטיים. יצירות שלה נרכשו על ידי אספנים פרטיים ומוסדות ציבור. פסלים שלה מוצגים במקומות שונים בארץ. הפסל "שורשים" מוצב בגן הבוטאני באוניברסיטת תל אביב והפסל "נולדו בדרך" מוצב במלון "בראשית" במכתש רמון. ביתה של ארליכמן ברחוב הגדודים, מהווה אף הוא גלריה ופתוח למבקרים בכל ימות השנה ובסופי השבוע של "סטודיו פתוח", המתקיים דרך קבע ברמת השרון ואשר מועדיו מתפרסמים ברבים.

 

ורדה שטיינלאוף, אוצרת מוזיאון תל אביב, כתבה בין היתר:"עבודות הפיסול של יעל ארליכמן מאזכרות את דבריו של מרסל פרוסט: "כל שלא היינו צריכים לפענחו, להבהירו על ידי המאמץ האישי שלנו, כל שהיה ברור לפנינו, אינו שלנו.. לא בא מאתנו אלא זה, שאנו מוציאים מן האפלה המצויה בנו והבלתי ידועה לאחרים".

 

המעוניינים להתרשם מעבודותיה של ארליכמן מוזמנים להיכנס לאתר האינטרנט: www.erlichmanyael.com