בכניסה לביתה של האמנית והפסלת יעל ארליכמן תלויה על קיר הכניסה מסיכת ברונזה "מדוזה", 2010, כשדימויי נחשים ותמנונים מתפתלים בשערה. מדוזה אחרת "פונטנה", 2001, אף היא מפוסלת בברונזה, תלויה בירכתי הבית, תפוחת לחיים, פוערת פיה ומוציאה לשון ואשכולות ענבים בשערה. בימי קדם נהגו לטבוע את ראשה של המדוזה לרוב עם נחשים מתפתלים במקום שיער ועם לשון המגיחה מבין הניבים, לרוב נראיית על דלתות הבתים, קירות, מטבעות ושריונות חזה מתוך תקווה להדוף את הרשע ולהשאירו מחוץ לטווח סכנה.

​

דמות נשית אחרת מפוסלת אף היא בברונזה, "יולנד", 2001, שקועה בתוך בריכת מים הנמצאת בגן המקיף את ביתה של ארליכמן. רק פלג גופה העליון ורגליה מבצבצים מתוך המים המכוסים בצמחי נופר ועלים ירוקים. סרט גדול קושר את שערה ממנו משתלשלים אשכולות ענבים ומפיה ניגר זרם מים. זו דמות של אשה בעלת מראה דיוניסי, עסיסי ובעלת מבנה גוף מלא, מעורטלת קמעה וחושנית מאד.

 

במסגרת הניסיון להתעמק ביצירתה של האמנית, ולהבין את מניעיה ומסריה, אני מגלה את העליצות ושמחת היצירה , את החושניות והאימפולסיביות לעיתים, השוטפת את יצירתה, ובה בעת, ניכר גם הרצון לבטא איזכור ל"אחר" ולשונותו של העולם. הצפייה בעבודתה של ארליכמן מעוררת תחושה של מפגש עם עבר מוכר, אך לא לגמרי מזוהה, קצת כמו עלעול באלבום תמונות של משפחה זרה.

​

בתבליטי ברונזה נוספים השעונים על קירות הסטודיו נראות נשים גדולות מימדים ממבט חזיתי וגם במבט מאחור. מן החזית שיערן סבוך ומתולתל, ובמבט מפנים עיניהן עצומות, שדיהן נפולים, ביטנן תפוחה והן מאזכרות נשים שעולות מן  הרחצה או אלות פריון. האמנית מבקשת לאפשר לצופה הצצה אל נכסיה התרבותיים, זכרונותיה וחלומותיה. היא פורשת דבר מה מוחשי וחושפני, אך למעשה הוא נשאר לא מפורש ואניגמטי.

 

לצד הדמויות גדולות המימדים המתכתבות עם המיתולוגיה והתרבות הקדומה, מפסלת ארליכמן דמויות קטנות מימדים המפוסלות במחוות יד רחבה ובמרקם מחוספס, והן גודשות את ביתה ואת  הסטודיו. אשה הרה, אשה שוכבת, אשה יושבת - כולן עירומות, בעלות שדיים נפולים על בטנן. מנותקות בתנוחתן מן המציאות ומוצגות בהומור. בעיצובן נוקטת ארליכמן מידת הפרזה ועיוות ההופכת את הקומיות לגרוטסקה והגחכה המעוררת צחוק, כמו ב-"על רגל אחת", 2004 אך גם צמרמורת עצב, צער ואף כאב, תוך השלמה עם מצבן כמו ב-"ללא כותרת", 2004; "ראש שרלוט", 2009.

 

בפסלים אחרים אף הם קטני מימדים, ארליכמן נותנת בהם סימנים: בלה, ורה בילה, טוני ,ו-לובה הם מיקצת מן השמות אותם נותנת יעל לדמויות. חלקם בוודאי מבוסס על איזכורים או סיטואציות של החיים. ארליכמן קוראת לדמויות בשמות משונים ומאפיינת אותן בצורה הומוריסטית, על גבול הגרוטסקי שאינו מדגיש דקויות פסיכולוגיסטיות של התנהגות ומניעים, כפי שנראה  בפסלים:

אנדריי, 2005, או ג׳וזפין, 2006. ניכר שהאמנית מבססת את הדימויים שלה על "טיפוסים" המאפיינים תרבות זרה ובהכללה היא משמרת אחדים ממאפייני התקופה, כגון תסרוקת וסגנון לבוש. לעיתים קרובות היא מציגה את הדמויות במצבים חידתיים ואף בלתי אפשריים.

 

הכל מתחיל ברעיון שצץ בראשה של האמנית ומקבל מיד תשובה בחומר הרך שאיתו היא מפסלת את המודל. רוב הפסלים הקטנים נושאים אופי פיגורטיבי-סוריאליסטי, למרות היותם קטנים, יש בהם מן התכונה של פיסול גדול מימדים ועוצמתי. יכולתה של הפסלת למצות מתוך סיטואציה עכשווית ובת זמננו דימוי חזותי - יש בו סיכום איכותי של אחת מהתכונות המהותיות של חיי אנוש.

 

עבודתה מאופיינת ביסודות הכוללים ייצוגי גוף המשקפים קטיגוריה אסתטית, שנראיית יותר ויותר באמנות של השנים האחרונות כחלק ממגמה של ביטוי עצמי והתרסה. הגוף הגרוטסקי מוקצן, מעוות ומגוחך, חורג מגבולות העצמי ולעיתים אף חלקיו אינם הולמים אלה את אלה, כמו בפסלי חוץ: הוגו, ו- ג'ורג' ויקטור, אשר לגופם מין כסות/בגד מארג אבנים כמו סבך של אבני חצץ.

בעבודותיה אלה נמצא מידה של גיחוך, ציניות, הזדהות וחמלה הרוויה בהומור שחור, הומור מורבידי המשמש לביטוי האבסורדיות של החיים, פארדוקס ואכזריות של העולם המודרני, הצורך של הדמויות לשרוד בעולם הזה והמבט שלהן לנוכח המציאות והיכולת לעמוד מולה. 

 

לאחרונה החלה יעל ארליכמן לפסל דמויות בעלות פנים מרומזות, בתוך מבנה המזכיר שמלה רחבה או אוהל שנוכחותם מעידה יותר מכל על היעדר בעליהם. הם מוסבים ככלי קיבול בהם מצליחה האמנית ללכוד תחושות של פולחן והשגבה בד בבד עם עזובה וחרדה. השימוש בקפלי בדים מאזכר את הפיסול הרך, בעיקר של האמן האמריקאי רוברט מוריס. האמנים שעסקו בפיסול רך התייחסו לאובייקטים כניאו-דאדאיסטים כפי שהגדיר רוברט מוריס, כ"אנטי-צורה". ה"אוהל" אינו משמש למגורי אדם וקפלי הבד אינם חלק ממלבושיו. האדם אינו נוכח (יותר) ורק עקבותיו מצטברים לסימנים נושאי זכרונות. הפער בין העדות ששרדה לבין החיים בנקודת זמן, פותח מרחבי התבוננות והשתאות גדולים יותר בין הצופה לבין הנצפה.  

 

עבודות הפיסול של יעל ארליכמן מאזכרות את דבריו של מרסל פרוסט: "כל שלא היינו צריכים לפענחו, להבהירו על ידי המאמץ האישי שלנו, כל שהיה ברור לפנינו, אינו שלנו... לא בא מאיתנו אלא זה, שאנו מוציאים מן האפלה המצויה בנו והבלתי ידועה לאחרים".

​

​